החלטה בתיק ת"א 57401-01-13

1.      לפניי בקשה לצו מניעה זמני, לפיה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים 1-4, להימנע מלבצע כל פעולה בקשר עם חנות הנמצאת בפרויקט ברח' בן גוריון פינת ארלוזורוב בהרצליה, הידועה כתת חלקה 33 בחלקה 547 בגוש 6538 (להלן בהתאמה: " החנות" ו-" הפרויקט"), וזאת עד למתן פסק דין בתובענה.

המבקשות עותרת בתיק העיקרי למתן פסק דין המצהיר כי למבקשות הזכות להירשם כבעלים החוקי והבלעדי של החנות, כי זכויותיהן בחנות אינן כפופות לשעבוד של המשיבים 3 ו-4 (להלן: " אורן"), ולחובות מס, וכי אין לאורן שעבוד על החנות. עוד מתבקש בית המשפט להורות על רישום הבעלות של המבקשות, בחנות בפנקס רישום המקרקעין.

2. סוגית הזכויות בחנות, לרבות תוקף השעבוד דנן, עמדה על הפרק במספר רב של הליכים, ובין צדדים שונים, בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו וכן בערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון. 

3. על מנת שלא להלאות, אציין את עיקר העובדות ואת אותם ההליכים הדרושים לענייננו:

        המשיבה 1 (להלן: " חברת כהן"), הייתה חברה קבלנית, שעסקה בעבודות בנייה ומניותיה היו בבעלות ה"ה יעקב ויהודית כהן (להלן: " כהן"). כהן הם גם בעלי המניות של המבקשות ונושאי המשרה מטעמן. לימים, נקלעה חברת כהן לקשיים, ובהמשך ננקטו נגדה הליכי פירוק.

ביום 12.7.78, התקשרה חברת כהן בהסכם מכר עם המבקשות, לפיו היא מכרה להן את הזכויות בחנות (להלן: " הסכם המכר"). ביום 17.10.90 נרשמה לטובת המבקשות הערת אזהרה על החנות, בפנקס רישום המקרקעין.

חברת כהן ושנתי חברות נוספות: כהן גוטויין בע"מ ו-י.כ. בינוי בע"מ (שלושת אלה יכונו להלן: "החברות"),  היו חייבות כספים לאורן. משכך, ניתן לאורן שיעבוד ספציפי על נכסים בפרויקט, אשר נרשם כדין (להלן: " השעבודים").  במסגרת זו, נרשמה בשנת 1987, הערת אזהרה בפנקס רישום המקרקעין לטובת אורן, בקשר עם השעבודים, לרבות על החנות. מכאן, שהערת האזהרה לזכות אורן, קודמת להערת האזהרה שנרשמה לזכות המבקשות.

בין לבין אורן, התגלעו סכסוכים, בעטיים הוגשה תובענה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (הפ' 1607/96). הסכסוך הועבר לבוררות, לפני עו"ד ד"ר שלמה פלד. הצדדים לבוררות הגיעו ביום 3.12.96 להסכם, לו ניתן ביום 2.3.97 תוקף של פסק בורר, שאושר ביום 1.9.97, על ידי בית המשפט המחוזי (ה"פ 947/97) (להלן: " הסכם הבוררות"). הסכם הבוררות חשוב לעניינו שכן החברות אישרו בו כי הן חייבות לאורן 625,000 דולר (קרן), שיישא ריבית בשיעור הנקוב בהסכם הבוררות. עוד אישרו החברות את תוקפם של השעבודים. בהסכם הבוררות נקבע מנגנון באשר למימוש הנכסים נשוא השעבודים, שהם ששה נכסים מסחריים בפרויקט, שפרטיהם צוינו בנספח א' להסכם הבוררות, החנות, שבאותה עת מספרה היה 107

 היא הנכס השישי מכלל ששת הנכסים (להלן: " הנכסים"). המבקשות וכן המשיבה 5 (להלן: " גיחד") , שרכשו את הזכויות בנכסים, אישרו בשולי הסכם הבוררות, את הסכמתן לו, לרבות ביצועו ומימושו וכן אישרו שהן תחתומנה על כל מסמך הדרוש לשם כך.

אורן טען כי לא שולם לו המגיע לפי הסכם הבוררות, ומשכך נקט בהליכים למימוש השעבודים.

בין לבין, נקלעה חברת כהן לחדלות פירעון והתנהלו בעניינה הליכי פירוק [תיק פש"ר (ת"א) 1672/01] (להלן: " תיק הפירוק"), במסגרתם מינה בית המשפט את עו"ד אבידור כמפרקת (להלן: " המפרקת"). המפרקת הגישה בקשה למתן הוראות, לפיה הבעלות בחנות היא של החברה. כב' השופטת אלשיך, בהחלטתה מחודש נובמבר 2005, הורתה כי יש להגיש תובענה עצמאית בשאלת הבעלות בחנות, ולא ניתן לבררה על דרך של בקשה למתן הוראות. ואכן תובענה כאמור, הוגשה על-ידי המפרקת, ולגביה יפורט בהמשך.  

בנוסף וללא קשר להליך הפירוק, מינה בית המשפט את עו"ד אופיר ז"ל והמשיבים 6 ו-7 ככונסי נכסים לשם רישום היחידות בפרויקט על שם רוכשיהם (להלן: " כונסי הרישום"). כונסי הרישום הגישו אף הם מספר בקשות והיו צד לחלק מההליכים.

ביום 17.9.96 הגישו המבקשות וגיחד תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ה"פ 1607/96), בה עתרו למתן הצהרה כי הן הבעלים של הנכסים, כי יש לרשום את הבעלות בהם על שמן, וכי הבעלות בהם אינה כפופה לשעבוד. הליך זה אוחד עם הליך אחר שננקט על-ידי כונסי הרישום, וביחד עם הליך שלישי שננקט על ידי מס הכנסה בקשר עם חובות המגיעים לרשות בתיק ה"פ (ת"א) 1007/95. ביום 20.1.97 הגיעו כל הצדדים, קרי המבקשות, גיחד, מס הכנסה וכונסי הרישום להסכם פשרה (להלן: " הסכם הפשרה"), בו נקבעו, בין היתר, מהם הנכסים בפרויקט שימומשו לצורך ביצועו, ביצוע תשלומי המס, וייחוד  נכסים שיירשמו על שם גיחד והמבקשות, ובכללם החנות. קיימת מחלוקת בין הצדדים שלפניי בשאלה האם הסכם הפשרה אושר בדיון ביום 18.2.97 לפני כב' השופט קלינג, אם לאו, שכן הדבר אינו עולה מפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בעניין. יצוין, כי בדיון ביום 18.2.87 לפני כב' השופט קלינג, נכח גם עו"ד שלו, מטעם אורן. עוד יצוין, כי אין בהסכם הפשרה התייחסות למעמד של השעבוד לטובת אורן ביחס לבעלות של המבקשות בחנות.

ביום 26.6.01 דחה בית המשפט (כב' השופט קלינג), בקשה שהגישו כונסי הרישום בתיק ה"פ 1263/92, לפיה הם זכאים לעקל את החנות לצורך גביית שכר הטרחה המגיע להם, בקובעו כי השעבוד עדיף על פני זכויותיהם.

ביום 28.7.08 הכריע בית המשפט העליון בערעורים שהגישו כונסי הרישום על החלטות שונות שניתנו בתיק הפירוק (ע"א 7131/06; ע"א 9344/07). הצדדים לערעור היו כונסי הרישום וכן כונס הנכסים, אורן והמבקשות. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס), למחלוקת באשר לבעלות בחנות והשעבוד לו טוענים אורן, וראה לנכון להפנות להחלטת כב' השופט קלינג מיום 26.6.01, כאשר מהחלטת בית המשפט העליון עולה כי לשעבוד יש תוקף.

הליך אחר הראוי לציון הוא בקשה שהגישו אורן ביום 15.1.09 לכינוס נכסים, על יסוד אגרת החוב [פר"ק (ת"א) 1087/09] (להלן: " תיק הכינוס"). בתיק הכינוס מינה בית המשפט (כב' השופטת קרת), ביום 26.1.09 את המשיב 2 לכונס נכסים למימוש החנות (להלן: " כונס הנכסים"), ובהמשך מונה כונס הנכסים גם כמפרק במקומה של עו"ד אבידור. בקשת כהן לבטל את ההחלטה למינוי כונס נכסים נדחתה ביום 1.11.10. ביום 2.11.09, אישר בית המשפט של הכינוס את תקפות השעבוד, בניגוד לעמדת כהן. בהמשך, ביום 13.7.10 ניתנה החלטה של בית המשפט של הפירוק, (כב' השופטת אלשיך), שבו אושרה הנשייה המובטחת של אורן. עוד נקבע כי אם כהן סבור שאין תוקף לשעבודים, עליו לפעול במסגרת הליך עצמאי שיצהיר על הבעלות בחנות שאינה כפופה לשעבוד. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 6087/11), שהוכרעה ביום 24.10.11, תוך שבית המשפט העליון מאשר את תקפות השעבוד.

בשנת 2008 הוגשה על ידי אורן, במסגרת תיק ה"פ 1263/92, בקשה (בש"א 5686/08), להצהיר כי השעבוד גובר על בעלות המבקשות בחנות (להלן: " בקשת אורן"). בתגובת המבקשות, שנתמכה בתצהיר של כהן, הסכימו האחרונות לתוקף השעבוד, אך הכחישו קיומו של חוב לאורן. לאחר קבלת התגובות, הורה בית המשפט (כב' השופט זפט), כי הבקשות תובאנה לדיון לפני כב' השופטת קרת, לפניה מתברר תיק הכינוס. בקשות אלה נידונו בהחלטת בית המשפט של הכינוס, אשר נדרש לבקשות נוספות בהקשר זה, לרבות גובה החוב לאורן ועוד. ביום 21.9.08 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תירשם המשכנתא על החנות, על-ידי כונס הנכסים, תוך שמירת כל הטענות. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה על-ידי כב' השופטת קרת בתיק הכינוס.

וכאן אנו באים להחלטת בית המשפט של הכינוס מיום 11.9.12, בבקשות שונות שהיו לפניו בנוגע למימוש החנות. במסגרת הדיונים בבקשות, מינה בית המשפט את רו"ח רון בארי לבדיקת החוב הנטען כי מגיע לאורן (להלן: " המומחה"). מחוות דעת המומחה עולה כי האחרון הגיע לידי מסקנה כי החוב לאורן עומד, על סך של 4.6 מיליון ש"ח, כאשר כפי העולה מההחלטה באותן בקשות, חוות הדעת לא הביאה בחשבון ריבית פיגורים, מע"מ וזכותו של אורן לקבלת דמי שכירות ופיצוי מוסכם. בהחלטה שניתנה לאחר קבלת חוו"ד המומחה, קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים להורות על המשך מימוש השעבודים (להלן: "החלטת המימוש"). ביום 4.12.12 נדחתה בקשת המבקשות וכהן לעיכוב ביצוע של החלטת המימוש. על החלטת המימוש הוגש ערעור לבית משפט העליון (ע"א 7774/12), שעודנו תלוי ועומד, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 30.12.12 ניתנה החלטת בית משפט העליון (כב' השופט זילברטל), הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע, אך עיכבה את ביצועה החלטת המימוש עד ליום 31.1.13, על מנת לאפשר למבקשות לנקוט בהליך לפני הערכאה המוסמכת, באשר לטענתן כי הן בעלות הזכויות בחנות ואלו אינן כפופות לשעבוד (להלן: "החלטת עיכוב הביצוע"). בהחלטת עיכוב הביצוע נקבע, כי על המבקשות להגיש הליך עצמאי, כמתחייב עוד מהחלטת כב' השופטת אלשיך משנת 2005. עוד נקבע בהחלטת עיכוב הביצוע, כי אם המבקשות סבורות שיש מקום למנוע את מימוש החנויות עד בירור תביעתן, שמורה להן הזכות לנקוט בבקשה מתאימה במסגרת התובענה שיגישו, והדבר יישקל על ידי הערכאה שתדון בה.

בעקבות החלטת עיכוב הביצוע, הוגשה ביום 30.1.13 התביעה ובצידה הבקשה לצו מניעה זמני, היא נשוא החלטה זו.